הפיגוע במעלה העקרבים
אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.
הַי, הַי,
הָבָה וְנִתְמַלֵּא
שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן,
הַי, הַי,
שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
הַי, הַי...
עֲלֵה וּבְעַר כָּאֵשׁ
וְהַדְלִיקֵנוּ כֹּחַ!
אֲבוֹי לַמִּתְיָאֵשׁ,
הַלַּיְלָה יֵשׁ לִשְׂמֹחַ!
הַי, הַי,
הַלַּיְלָה יִגָּאֵל
כָּל מִי, כָּל מִי שֶׁנְּשָׁמָה בּוֹ,
הַי, הַי,
כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל -
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!
הַי, הַי..
שיר שמח
מילים: יעקב אורלנד
לחן: מרדכי זעירא
בתחילת שנות החמישית, לאחר קום המדינה, גבולות הארץ עוד אינם ברורים וניתן לעבור אותם יחסית בקלות. בעקבות כך נמצאים בארץ מסתננים שמנצלים את חוסר התוקף של ההגבלות בכדי לבצע פיגועים בארץ ולצאת ממנה במהירות ללא קושי.
בתקופה זו הנגב אינו מיושב, זהו חלום של בן גוריון שעוד לא התממש, והמדינה בתחילת דרכה עוד לא יכולה להפנות את תשומת הלב ואת המשאבים על מנת להגשים חלום זה.
17.03.1954- חגיגות 5 שנים לעיר אילת. מבצע עובדה, שבו נכבשה העיר אילת, היווה כשלב ראשוני להגשמת חלומו של בן גוריון ליישוב הנגב. וכעת 5 שנים לאחר כיבוש העיר הדרומית אוטובוסים מכל הארץ נוסעים לאילת על מנת לחגוג את יום הולדתה.
אחד האוטובוסים שהיה בדרכו חזרה מהחגיגות, הותקף בדרכו לתל אביב.
חוליה של מחבלים מירדן חודרת לישראל ומסתתרת מאחורי אנדרטה הנמצאת בפסגת מעלה עקרבים. החוליה מחכה לרכב שיגיע בנסיעה בכביש הסמוך לאנדרטה.
באותה תקופה הכבישים בארץ עוד אינם מפותחים ורבים, וכמובן שכך ניתן להגיד גם על כבישי הנגב. הכביש המדובר, הסמוך לאנדרטה, הינו הכביש המרכזי בנגב- המוביל לאילת, למפעלי ים המלח, למצדה ולעין גדי.
כאשר עבר האוטובוס במעלה עקרבים קבוצת המחבלים ירתה על האוטובוס במטרה להרוג את הנהג ולדרדר את האוטובוס במדרון.
אך הנהג- קלמן עשרוני המשיך למרות פציעותיו והצליח עצור את האוטובוס בצלע ההר ולפתוח את דלתות האוטובוס במטרה לתת לנוסעים לרדת. כל אזרח שניסה להימלט מהאוטובוס נהרג.
גם החיילים שהצטרפו לנסיעה לא הספיקו להגיב כיוון שנשקם היה מונח על המדפים.
המחבלים עלו על האוטובוס וירו מטווח קצר, 11 מהנוסעים נהרגו במקום.
משפחתו של אפרים נהג האוטובוס (באוטובוס היו שני נהגי אגד) הצטרפה אליו לנסיעה במטרה להשתתף בחגיגות.
חיים- בן ה9, מירי -בת ה5 ואימם.
כאשר עלו המחבלים הוסתרו מירי וחיים על ידי חיילים שישבו על ידם וכך לא נפגעו. כשירדו המחבלים קרא חיים למירי, המחבל האחרון שהיה אז בדרכו החוצה מן האוטובוס שמע את הקריאה, חזר וירה בחיים צרור מטווח אפס. חיים לא נהרג, אך הפך לצמח ונפטר רק 32 שנה לאחר מכן, בגיל 41.
מירי ניצלה, היא חיכתה עד שהייתה בטוחה שהמחבלים הלכו, יצאה מתחת לגופתו של החייל ששכב עליה והלכה לעבר אביה שישב בקדמת האוטובוס, על יד הנהג. מירי מספרת שניסתה להעיר אותו אך לא הצליחה. את אמה מצאה מחוץ לאוטובוס גם ללא רוח חיים.
כשבגרה, קראה לילדתה 'אילת' על שם המקום שבו בפעם האחרונה היו לה חיים רגילים, הייתה ילדה רגילה ובעלת משפחה מאושרת.
טבח זה היה פעולת הטרור החמורה ביותר נגד ישראל מאז תום מלחמת העצמאות.
העם, ואף חלק מחברי הכנסת קראו בתוקף לצאת לפעולת תגמול, לנקום את דם היהודים שנרצחו.
מנגד, היו שהתנגדו למעשה אלים מעין זה.
מנחם בגין, שהיה דאז חבר כנסת אמר בנאומו- "אם לא תגיבו ולא תשיבו, דמנו באמת יהיה הפקר. היזהרו מחוסר תגובה על טבח אחד עשר אנשים, נשים וילדים...
אולם הבעיה היסודית היא אחת: תהיה או לא תהיה שפיכות דמים בישראל, ייסעו אזרחנו חופשיים בדרכים, ישובו ילדינו לבתיהם, או יהיו מוטלים בצדי הדרכים ונורידם פעם בשבוע, פעם ביומיים, או פעם בחודש אלי- קבר. על כן, בשם אלוקים, שימו קץ לשפיכות הדמים או לכו!".
לעומת זאת, ראש הממשלה- משה שרת הגיב כך:
"מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה".
הפיגוע התרחש סמוך לחג הפורים (יב אדר), בניסיון להפיג את הדכדוך ששרר בארץ בעקבות הפיגוע, ביקש משה שרת ממרדכי זעירא ומיעקב אורלנד לכתוב שיר להרמת המורל. שרת כלא את השניים שנענו בחיוב במטבחון של המועדון שהיה מלא בכל טוב עד שיסיימו במלאכת הכתיבה. כעבור שעה יצאו השניים עם השיר שנקרא- שיר שמח.
לאחר 14 שנה חוסל המחבל על יד סגן מפקד סיירת שקד.
בהסתכלות על דרכי התגובה השונות של מנהיגי העם עולה השאלה- מדוע היה כה חשוב בעיניו של משה שרת לייצר שמחה בעם? הקרבה לחג הפורים יכול להוות סיבה מסויימת, אך לא בטוח שמספקת. השמחה שמנסה לייצר משה שרת היא שמחה מאולצת, ניתן להגיד כי אפילו אנוסה.
מהו כוחה וחשיבותה של השמחה ברגעי משבר לאומיים?
באופן פרטי השמחה היא כלי לרפואה, ניתן לראות זאת בשימוש בליצנים רפואיים. יש מקום להכניס שמחה למקומות אפלים על מנת לא לשקוע בעצב.
ההבנה כי פעולת תגמול תביא אותנו למקום מסויים וכי ההחלטה להיות שמחים תביא אותנו למקום אחר היא הבנה חשובה. וכאן עומדת השאלה באיזה צד של ההתבלטות עלינו לבחור.
אודיה וינר
